חיוך הילדים הוא עמוד האור שלנו

ליום הולדתי ה-49 רשמתי כיצד הפכנו את היוצרות במערך דיני ההיפרדות

המסר הכי חשוב שיש לי להעביר כרגע הוא הגישור. זה לא מסר ׳שלי׳ ש׳אני׳ רוצה להעביר. זה מסר שכמו הוטל עלי להעביר. כי פגשתי בעיניהם של ילדים שהוריהם עברו את הדרך, ובלי שאמרו מילה בהקה מהן 'תודה'. חיוכם היה כאותו החיוך אותו מבקש למצוא מדי יום בעיניהם של ילדיי. אין לעשות הכללות וכל אדם הוא עולם שונה ומדהים ביופיו, אבל את החיוך הזה ידעתי להשוות והלוואי ונוכל להכלילו. עיניים מחייכות של ילדים שמחים שיודעים כי גם ברגעים הכי קשים של חיי הוריהם, ההשראה להסדרי החיים החדשים של כלל המשפחה – הגיעה מעיניהם. כזה חיוך. חיוך שגרם לי לבכות פה לא פעם מעוצמת ההבנה כי חיי משפחה שלמה השתנו בשקיעת השמש הזאת, וכנראה שליותר מדור אחד.

הפכנו את היוצרות במערך דיני ההיפרדות. זה לא "להתגרש בטוב". זה להתחבר אתם לעצמכם ושניכם עם האור של הילדים שלכם, שהם יעניקו לכם מדי יום כיוונים אם אתם בדרך הנכונה אם פחות. שם הם יבינו שאתם סומכים על כושר השיפוט שלהם. שאתם מאמינים בהם ויודעים שהם חכמים. זה לא להטיל את האחריות עליהם. זה רק לקבל אישוש יומי לכך שהשמחה שלהם לא כבויה ולא נכבית. ולמצב כזה אי אפשר לקרוא בשם "להתגרש". כי זה פשוט ההיפך המוחלט.

וברגע שהבנתי, חשתי, רשמתי והייתי שותף להתרחשות המופלאה הזאת, שוב ושוב, עם מאות אנשים, חברים, קוראים, מבריאים (ההיפך מחולים), מגושרים, בני נוער וילדים, מבוגרים, הלומי לב והלומי שקיעה, שמאנים מהתפוצות ומיליון מילים – הבנתי מהי מחויבות (ממקום של חיבה ולא רק של חובה כפי שאמונה כותבת). הבנתי את גודל האחריות. ביקשתי לבדוק וללמוד ולהעמיק את ההגדרות ולצמצמן עוד ועוד למשוואות קלות להבנה. "הסברת לי את הרגש באמצעות השכל", היה המשפט שהבהיר לי את כוחן של המשוואות המילוליות של אהוה. וודאי שיש עוד המון לחקור ולהתנסות, וגם לשגות ולהתאתגר, ללמוד ולהשתפר. העיקר להמשיך בַּשביל ליצירה הבאה. למשפחה הבאה. לחיוך הבא.

ועם תחושת מחויבות ותחושת אחריות שכאלה – לחיוכם של ילדים, שלכם ושלי – הגיעה העת לצאת עם כל הכלים העומדים לרשותנו.

ולהורים שבינינו שמבקשים חיוך דומה על פני ילדיהם, העצה הכי בריאה שיש לי להעניק ביום חגי היא להתחייב לטרנספורמציות שמשתוללות בכם שנים ומבקשות לצאת החוצה.

תודה לכל החברים המרימים.

מזל טוב 49

אחלה סדרה.