ירד המסך

ירד המסך

הפגישה הראשונה אצל המגשרת התקיימה בגרון חנוק. זה קורה. החל התהליך שבסיומו מהלך החיים כפי שהכרנו אותו במשך שני עשורים, ישתנה מהקצה לקצה. משפחה שלמה תיוולד מחדש. עוד קשה לי להבין עד כמה. אני רואה את עיניה והן כבר לא מוכרות לי. "היי, זה אני. תביטי בי. אנחנו באמת הולכים על זה?". היא שומעת אבל לא מגיבה. ירד המסך על עיניה.

מונחים משפטיים התערבבו במבטים על פניה. בקושי שמעתי את המילים. חיפשתי את עיני המגשרת ובלבי בקשה אחת, פשוטה: 'חלצי אותנו מזה. חלצי אותי מזה. שתסלח ויחזור המבט המוכר והאוהב אל פניה ונוכל להמשיך בחיינו כקדם'.

אבל המגשרת כאן כדי להביא את הטבעות להבנה שהן כבר לא ישלבו ידיים יחד מדי לילה. הרעיה סלחה מזמן, כפי שאמרה, וכעת היא בשלב הבא אחרי הסליחות – שלב הניירת. המבט על פניה המשיך להיות פונקציונאלי, ובקשתה מהמגשרת נותרה בעינה: רבנות, ואם אפשר, זריז.

הלב התכווץ ובעקבותיו יתר האיברים. 'אני רוצָה משמורת מלאה', היא אמרה. בראשי זה נקלט כמו 'משמורת, סחרחורת, איך הלכה התקשורת'. "רגע, למה??", אספתי את עצמי. "אני לא אבא שמסוגל?".

החצים נורו במיומנות נחושה. היא לא רוצה להרע לי, הייתי בטוח בזה. אנחנו אהבת נעורים, יצרנו יחד ילדים לקטלוג והיא גם לא בענייני נקמות. ואולי זה מה שהפך את הפגישה לקשה עוד יותר; אֵם ילדיי כל כך מקסימה, הגיונית ומכירה בצרכים שלי, שלה ושל הילדים – שאיזה עוד טיעונים יש בידיי לשכנעה לחדול את הדרך בה היא בוחרת. ולמה בכלל זה כואב לי? הרי אני עצמי ביקשתי את הפרידה במעשיי במשך זמן רב, אז מדוע כאשר זה מגיע אני נבהל כל כך, בוכה ללא שליטה ולא מוצא דרך להניח את המילים נכון בתוך הלב?

הליך הגישור עשה אצלי סדר. הדרך המתבוננת, הדיאלוג צפה פני עתיד, ההקשבה לצרכים ומציאת הפתרונות. הרגשות והחומר קיבלו את המקום שלהם ורוגע השתלט על השיח. גם העובדה כי אורח החיים ינוהל מעתה בשני בתים נפרדים הופנמה.

משהו בתהליך הגישור ובשפה קסם לי. זה הרגיש כמו יצירה חדשה משותפת של חיי פוסט-נישואים שיכולים להיות חברות מסוג אחר. גם הדיסקרטיות והעלות השפויה. עברנו שנים ארוכות של חוויות שעיצבו את דמותנו. הגשמנו המון חלומות וישנם עוד הרבה להגשים. מהמועקה הגדולה זה היה נראה לפתע אפשרי – להפריד את הבתים, לשמור על החברוּת ולהעצים את הילדים. עד כדי כך, שנרשמתי בעצמי ללימודי גישור.

כלי נגישות