הרגע ששינה את חיי היה הרגע שבו קיבלתי לידיי את הסכם הפרידה שלי מאשתי, אהבת נעוריי ואם ארבעת ילדינו, לאחר 25 שנות זוגיות. "הסכם גירושים" היתה הכותרת שלו. ובתור אדם שעוסק במילה הכתובה – בעיתונות, דוברות, שירה – שאלתי את עצמי: 'האם זאת פסגת היצירה המילולית של הסיטואציה בה אנו מצויים? היכן מצאו את מיטב המילים הקרות והמנוכרות להסביר בעזרתן את המציאות הכה רגישה שמכה בנו בעוצמה? חייבות להיות מילים אחרות, חשבתי, והתיישבתי לכתוב את ההסכם מההתחלה.
כי הרי, לא הגיוני בעיניי שההיפך של אהבה חייב להיות שנאה, או פחד. לאהבה אין היפך. ואם בחרתי להביא ילדיי לעולם עם אישה, שבחרה בי להביא ילדיה לעולם – שִׂנְאָה אִם תִּשְׁכֹּן בֵּינֵינוּ תְּגַדֵּל אֶת יְלָדֵינוּ עַל תֶּדֶר שִׂנְאָה. היא זאת שנשאה אותם ברחמה, גידלה, מגדלת ומטפחת אותם. וחובה עלי לעשות אותה שמחה ככל שאוכל כדי שתמשיך לטפל ולטפח ולדאוג להם, עם אותה האהבה שבה הבאנו אותם לעולם.
אז ישבתי וכתבתי והמצאתי נוסחים חדשים ומילים חדשות. החלפתי את המילה להתגרש בהפרדת בתים, הפרדת מיטות ועדכון סטטוס. אני לא קורא לה (הגרושה) שלי. אלא אהבת נעוריי. אם ילדיי. כי זה מה שהיא. את הכותרת הנוראה "הסכם גירושים" (כאילו שאני יכול באמת או רוצה לגרש אותה מחיי או מחייהם של הילדים) שיניתי ל"הסכם לחיים חדשים בנפרד". והיום, יש שופטים בישראל שמעניקים להסכם עם הכותרת הזאת תוקף של פסק דין.
אני יודע, הדרך עוד ארוכה. הדרך לפתוח צוהר בלב של מאות אלפי אנשים, להבין שיש אדם אחד שהוא הכי חשוב בחייהם – ביחד עם ילדיהם – וזה השותף שלהם להורות; הדרך להסביר שאהבה יכולה להתקיים גם ממיטות נפרדות; שמותר לנו לבקש לעצמנו אוויר חדש מבלי שנותקף ונואשם ונגורש; מבלי שיסיטו את ילדינו נגדנו; מבלי שנפחד מהטלפון הבא; מהדיון הבא; מבלי שנחוש מדוכאים; נבכה ערים בלילות; ונוציא את מיטב כספנו, בריאותנו ושנותינו – על מלחמות.
הדרך ארוכה אבל אנו צועדים בה.
ובגלל שהדרך כל כך ארוכה, אז המצאתי גם לה מילה חדשה. אני בכלל קורא לה אָהֲוָה. גישור אָהֲוָה. ובעזרת גישור אָהֲוָה עדכנו את הסטטוס האישי עם יעד אחד מרכזי: להרים ולהעצים את החיוך על פני ארבעת ילדינו. ואת זה נוכל להשיג רק אם נדאג, משני בתים נפרדים, לחיוך ולשמחה, שלה ושלי. למה? כי הם עוברים ממני אליה. וממנה אליי. כי אכפת לי ממנה. ורצוני בטובתה. וכשהם יראו אותנו שמחים ומגשימים, הם יילכו בעקבותינו.
"לא גוזרים נפש ילד"
אחי, שַׁחְ רֵר