מה עושים כאשר חוסר התקשורת בין ההורים מובילה לאינדיקציות שליליות מצד אחד הילדים?
”אתה מבין שהילד שלך שואל בקול רם מדוע צריך לחיות ודופק את הראש בקיר? אתה מבין שאמא שלו לא מוכנה לשבת איתך באותו החדר? לא משנה מי אשם ומי צודק לדעתכם – כדאי עבור הילד ששניכם תשנו את הדינמיקה בהקדם. אני מניח שאתם לא מאחלים לו להעביר כך את שנות התבגרותו, בישיבה שבועית קבועה על ספת הפסיכולוג. זה זמן שלו ליהנות עם חברים, לפתח בעזרתכם אישיות ויכולות, ללמוד ולהחכים בחוגים. הפסיכולוג לא יגדל אותו במקומכם.
"דמיין שאנחנו עכשיו בחדר המיון חלילה והרופא אומר לשניכם: ’המצב שלו מחייב אתכם להיות מסוגלים לתקשר זה עם זו, ונכון לעכשיו גם לשבת אחד ליד השני אינכם מסוגלים. בנכם מפוצל ביניכם והפרידה שלכם עד כה השפיעה עליו בצורה קשה ומכבידה. אז אנא, בלי קווים אדומים ובלי תנאים מוקדמים. קודם לכל תיצרו את האפשרות לשבת בחדר אחד ולדבר ולהגיע יחד לפתרונות, כי מצבו מחייב הורים מתפקדים רגשית ובשיתוף פעולה. כרגע שניכם בתקשורת שלילית, אם בכלל. הוא מרגיש אתכם וזה פוגע בו'.
המילים נאמרות ודמעות נקוות לפתע בעיניי. מבלי לשפוט איש איך וכיצד הגיעו למצב כלשהו, חוסר תקשורת הורית מוביל בראש ובראשונה לתוצאות שמנוגדות לאינטרס האישי של כל אחד מההורים – אובדן כספי, אובדן זמן, אובדן ריכוז, וכאבי לב מהתופעות שעלולות לצוץ אצלם ואצל ילדיהם.
ההיאחזות בהליך משפטי שתלוי ועומד, או בתפישות שהובילו את ההורים עד כה, בשעה שקיימת אינדיקציה שלילית קיצונית מאחד הילדים – היא היאחזות מזיקה ומסוכנת הן לילדים והן להורים, ואין לדעת את המחיר הפיזי, הכלכלי והנפשי, שהיא עלולה לגבות בעתיד מכל המשפחה".
"אפשר לשנות את התפישה עד כה ואת הדינמיקה", אני המשכתי. "תבקש לשמוע כיצד ואומר לך".